ההתבודדות היא הדבר הראשון המעיד על האמונה של האדם. כי אדם שמאמין בה' הוא מדבר אתו, ואיך יתכן לומר שהוא מאמין בה', אם הוא לא מדבר אתו?
הלא זו משואה פשוטה ביותר: "אתה מאמין - אתה מדבר. אתה לא מדבר - אתה לא מאמין".
וזו עקר העצה כאן למעשה, שיהיה לאדם הרגל להתבודד בכל יום שעה, וידע שבמקום שיתבודד, שם יחכו לו כבר הדבורים שה' הכין לו, ואם רק יבוא לשם, הוא כבר ימצא את הדבורים לדבר.
גם באותם זמנים, שמרגיש חשך נורא אופף אותו, והוא מרגיש שאין לו שום התעוררות לדבר עם ה', ובכל זאת הולך הוא להתבודד, על ידי זה הוא זוכה בכל זאת לדבר אילו דבורים עם ה', כי זו ההתעוררות המועטת, שרק הכריח עצמו לשרך רגליו אל אותו מקום, ולא לבטל את קביעותו בהתבודדות, על ידי זה ה' יתברך יכין את לבו ויתן לו דבורים ויוכל לשוב אל ה'.
