כנגד כל מחשבה להתחבר ולהתקשר אל הנשגב המנותק ממעגל ההתנהלות הטבעית, נשמעה במצרים שריקת השוט הקורא להרכין את הראש ולהמשיך הלאה בעבודת החומר.
פסח, חג של דילוג.
אין כל חובה לעבור שלב מסוים בכדי להגיע אל השלב הבא, אפשר לפסוח אפשר לדלג. עם ישראל במצרים ירדו כמעט למקום הנמוך ביותר אליו ניתן לרדת, אל המקום הרחוק ביותר אליו ניתן להתרחק, אל העולם השפל של סיבה ותוצאה, עולם של עבדים.
ואז כאשר כמעט הכל היה כבר אבוד, נימשך על צאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב רצון נפלא הרחוק מכל הרצונות המוכרים לרוץ קדימה אל המדבר ללא מזון, ללא מים, ללא מחשבה שקולה של "מה יהיה אם..."
"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
מהיכן הגיע רצון זה, איזה פעולות הקדימו את המתנה הנפלאה שהגיעה בצורת הרצון לעשות את רצון הבורא. חכמינו זיכרונם לברכה מגלים שלאור הרצון הזה לא קדמה כל התעוררות או השתדלות מצדם של בני ישראל, תוצאה ללא סיבה !!!
שבירת הדפוס המצרי, המצר והחונק.
גם אנו בסוף הזמן, מתנהלים כבמצרים בקיבעונם של תבניות מחשבה ופעולה עד מחנק.
כל כך הרבה פעולות מקדימות צריכים אנו בכדי שדבר יתרחש, בכדי לראות איזה שינוי או התקדמות בחיינו. כל כך הרבה פעולות עד לחשבון פנימי ולא נראה שבסופו עולה כי עדיף להישאר במקום בו אנו נמצאים, עצובים ומיואשים.
הגילוי הנפלא של חג הפסח – חג הדילוג הוא שאפשר גם אחרת. עצם ההתנהלות בעולם מתוך ידיעה זו שתוצאה ללא הכנה והשתדלות מוקדמת הינה אפשרית מנערת מעל גבינו ערמות ערמות של כבדות. הליכה והתנהלות מתוך מחשבה משחררת זו, הינה כלי לתחיית אור הרצון להתחדשות ולהתאמה אל תדר השינויים שאינם תלויים בהשתדלות.
כך מתאפשר לנו לחוג את חג החירות כבני חורין, כבני דילוג.
בטעינה...