שאינו יודע לשאול
ל'אדרבה' יש מהלך זמן משלו. בכל כתב-עת מן השורה כשמגיע מועד מסוים מתייחסים אליו - וב'אדרבה' הגליונות ממשיכים בשלהם. לפעמים חודשיים לאחר מכן תמצא טור כלשהו שהתעורר לנקודה כזו או אחרת שקשורה לחג שכבר מזמן חלף לו, או לחג שטרם הגיע. גם המנויים לא תמיד יודעים מתי הגיליון הבא יופיע בתיבות דואר. זמן 'אדרבה'.
גם אני ארשה לעצמי לדבר על מועד שכבר חלף עבר לו. מועד שמותיר אותנו בדרך כלל נבוכים ומבולבלים. ואם אותנו המבוגרים כך - את ילדינו על אחת כמה וכמה. יום העצמאות.
בעברינו, בודאי המבוגרים יותר שבינינו, גדלנו על "קדושת" היום הזה. עם חזרתינו בתשובה רבים מאיתנו קיבלו שהיום הזה הוא הרס התורה והקדושה. חוששני שרק מעטים מאיתנו עצרו לברר באמת מהי משמעותו של היום הזה כלפינו כיהודים, כישראלים וכבעלי תשובה. כמו לא מעט נושאים מבלבלים אחרים העדפנו לדחוק את יום העצמאות לאיזו מגירה אפילה ולהסתתר מאחורי סיסמאות כאלו או אחרות. יום העצמאות הפך להיות יום טעון מול הורינו שרצו לחגוג עמנו את היום שעדיין נותר להם בקדושתו, וגיששו לבדוק אם טרם חצינו את הקווים לנטורי קרתא.
כרגיל מי שמכריח אותנו להוציא את הנושאים הללו ממגירותיהם הם ילדינו. כך כותב הרב אליהו כי טוב ז"ל, מחבר ספר התודעה, במכתבו למורה מחו"ל:
…" אם התנגדתי לנגוע בענין של 'יום העצמאות' בתוך ספר 'איש וביתו', כבר לא יכולתי להתעלם מכל הענין הזה בספר התודעה שהוא מלוה את כל ימות השנה, ימי חג וימי אבל וכל יום מסוים של פגרא או להיפך, וכאן דוקא כל הבנים שואלים ואין משיב להם דבר ברור, ומטבע הדברים, תלמיד ששואל ואין משיבים לו, הוא משיב לעצמו - וזה מסוכן מאד.
כשנה לאחר קום המדינה, כשהיה קיים ה'זרם הרביעי' של אגודת ישראל עם הרב זלמן סורוצקין ז"ל בראש, פנו אלי בשמו שאכין אני חומר למורים מה יגידו לתלמידיהם באותו היום. הכינותי והבאתיו למראה עיניו - החומר נפסל. 'לא מפני שהוא לא נכון, אלא זו אמת שעשויה להרגיז גם את הימין וגם את השמאל' - כך נאמר לי אז. ואני איני מבין ולעולם איני מוכן להסכים עם גישה כזו! אם אמת הדברים - היכן ה'לא תגורו'? ובמיוחד בשטח חינוך הילדים הרכים שאסור לפטמם בדברי חכמות או חצאי אמת שהמבוגרים כבר התרגלו בהם. ברם, מה יכולתי אני לעשות, נאלמתי דומיה.
וכשהתחלתי בספר התודעה, הוצאתי מגנזי אותו החומר ובאתי לשאול אצל גדולי הוראה: האתן חומר זה בספר זה או אחדל? כולם חוץ מאחד אמרו לי כדברי הרב סורוצקין הנ"ל: חדל לך מלנגוע בדבר זה כי אתה מאבד עולמך גם בשמאל וגם בימין... אחד בלבד, הוא ר' ש"א שליט"א הסכים אתי בכל. אף אני שמעתי לדעת רבים, שלא לשם שמים. לשם ביזנעס בלבד…
וכיצד נוהגים בבתי הספר הדתיים בכל אותן השנים? להתעלם - אי אפשר אלא שהללו מן המזרחי והקרובים להם אומרים הלכה פסוקה: גדול יום העצמאות כיום שיצאנו בו ממצרים ויותר, והללו שבקצה השני גם אומרים הלכה פסוקה: קשה יום העצמאות מן היום שנחרב בית המקדש, ואילו הללו שבחינוך העצמאי - כל מורה מדבר ככל העולה על רוחו.... מי יודע אם אחד יש בין כולם שמתוך שאינו יודע מה לומר-יאמר פשוט: איני יודע! וינמק זאת היטב מדוע אינו יודע.
כשבאתי לתרגם ספר התודעה לאנגלית, ואני זה שנים רבות מקושר הרבה עם ארגון החינוך החרדי שבארה"ב 'תורה ומסורה' - הכל דרשו שיוגשו להם דברים שראויים לאמרם בענין זה כי המבוך גדול מאד ומתוך המבוכה רבים נכשלים בכל מיני דברים, טועים ומטעים. אז עשיתי מעשה, ואותו החומר שהוכשר להלכה ע"י ר"ז סורוצקין וע"י אחרים ג"כ וגם הוכשר למעשה ע"י הרב א' ועבר אחרי כן בקורת של עשרות אנשים בעלי דעה (בלי מונופול על 'דעת תורה', אמנם) והשקפה, בארץ וביותר בארה"ב - אותו החומר הבאתי לבית הדפוס וכך הוא נכנס ל'תודעה' באנגלית".
שני כללים גדולים מלמד אותנו הרב כי טוב:
הראשון הוא כי תלמיד ששואל ואין משיבים לו - הוא משיב לעצמו, וזה מסוכן. ניתן להוסיף על כך שתלמיד שהתרגל שאין טעם לשאול - אין מסוכן מכך.
הכלל השני הוא, כי אין לחשוש כלל ממצב של חוסר תשובה ברורה, בתנאי שיודעים לנמק את ה"איני יודע".
במאמרו המיועד לספר התודעה ניתח הרב את כל הצדדים, החל מאלו שקבעו הלל בברכה, ועד לאלו שקבעו יום זה באבל ותענית. נראה שהרב חולק בודאי על אלו שאינם רואים את הטובה שעשה עימנו הקב"ה, אך כמו כן אינו מקבל את אלו שאינם רואים את עומק החיסרון בו אנו עדיין שרויים. וכך מסכם הרב את מאמרו:
"שכן לא נדע לפרש את ענינו של היום, ואת אשר ציותה בו תורה. רק יודע תעלומות, הוא לבדו יודע את המעשה שעשה ומה טוב צפון בו.
והנה כולנו בציפייתנו שהקב”ה יורנו דרך אמת וישלח לנו משיח צדקו במהרה בימינו ויגיד לנו את הדרך נלך בה, וגם את הדרך אשר הלכנו".
מותר לנו לא לדעת. מותר לנו להישאר במבוכה, אך לא מתוך פחדנות ולא מתוך שטחיות. אצל רבים מאתנו תהליך התשובה היה מלווה בהרבה שאלות אמיצות. שאלות שלא חששו לבדוק את המוסכמות עליהן גדלנו וחונכנו. אסור לנו לאבד את האומץ הזה. מוטל עלינו להנחיל אותו לילדינו. ההתייחסות האמיצה של הרב כי טוב לשאלת יום העצמאות הינה בניין אב להתייחסות לשאלות מכל סוג. לא פעם אנו נתקלים בדתיים מבית שמושגים בסיסיים באמונה אינם מבוררים להם כלל. הם התרגלו שאסור לשאול. כאשר יגיעו לנסיונות באמונה מושגים קלושים אלו לא תמיד יעמדו להם. אמונה שאינה מבוררת הופכת לא פעם לתפֵלה וכוזבית. יהיו מאלה שזכו לאמונה תמימה ופשוטה שלא יזדקקו לא לקושיות ולא לתירוצים, אך אלו שנתקלו כבר בקושיות ישארו מעורערים באמונתם ללא יכולת לשאול.
באופן כללי היו בעולם שתי גישות עיקריות לשאלות אמונה. הגישה הראשונה דגלה כי אין לשאול כלל, שהרי אין באפשרותינו להבין את דרכי ה', וממילא השאלות המתבססות על הבנתינו הן מיותרות. לעומתם התפתחה גישה שניסתה להשיב על השאלות הללו בדרכי החקירה והשכל, כ"מורה הנבוכים" של הרמב"ם, או על פי הפנימיות והקבלה במקורות אחרים.
רבי נחמן חילק את השאלות הללו לשתי קבוצות: קושיות "שהשכל האנושי יכול להבין" ואז "הוא מצווה גדולה לחדד השכל, להבין הדבר על בוריו, ועל זה נאמר 'דע מה שתשיב לאפיקורס', ולעומתן קושיות שאין באפשרי לשכל האנושי להבין תירוץ על קושיה כזו, "ורק לעתיד לבוא יתגלה התירוץ, ואסור לאדם לעיין בהם, וכל מי שסומך על שכלו ומעיין בה על זה נאמר 'כל באיה לא ישובון'" (תורה ס"ב ליקוטי מוהר"ן). אך רבי נחמן לא מותיר אותנו בכך, אלא מסביר גם מדוע לא ניתן להשיב על קושיות אלה:
"..כמו כמה וכמה מבוכות שאנו נבוכים בהם, כמו הידיעה והבחירה, שאין מח של שכל אנושי יכול להבין את הידיעה הזאת, והשכל הזה הוא בחינת מקיף שאין נכנס בפנימיות המח כי אם מקיף אותו מבחוץ, והשכל הפנימי מקבל חיות מהמקיף הזה. ודע שזה עיקר כח הבחירה, כל זמן שהשכל אין כל כך גדול להבין הידיעה והבחירה, אזי כח הבחירה על מקומו, כי יש בידו לבחור החיים או היפוכו..." (שם כ"א). כלומר כל מה שמאפשר לנו את הבחירה הן דווקא אותן קושיות שאיננו מסוגלים לתרצן, כל אחד לפי מדרגתו. המקום בו אנחנו מגיעים לשכל הפנימי והדברים מתבררים לנו - שם גם נעלמת לנו אפשרות הבחירה. אדם שפוי בדעתו לא מתחבט האם כדאי לו לאכול זכוכיות או לטייל במאורת נחשים. יש לו ידיעה ברורה כי הדבר מסוכן ומזיק. לעומת זאת אותו אדם ימצא את עצמו מתלבט האם לעשן סיגריה או לא, מאחר שהסיכון נראה לו רחוק ומעורפל.
את הכללים הללו אנו צריכים ליישם מול ילדינו. את אותן השאלות שניתן להסביר בשכל מוטל עלינו לברר בצורה היסודית והתורנית ביותר על מנת לענות להם בצורה ברורה. עלינו ללמוד לזהות את השאלות המגיעות מן החלל הפנוי ולא לנסות כלל לתרץ אותן, אלא להישען על אמונה בלבד. יחד עם זאת עלינו להסביר לילד כפי מדרגתו מדוע אין אפשרות להסביר קושיות אלה ולחדד אצלו את חשיבות יכולת הבחירה. כך נוכל לחנך לחנך ילדים שיודעים כי מותר לשאול, וכי השאלה האמיתית (להבדיל מהמתחכמת) היא אחת מאבני הבנין שלנו בתור יהודים. יחד עם זאת נוכל להרגיל את הילדים להכיל את אי הידיעה ואולי אפילו ללמוד לאהוב אותה....
בטעינה...