3 . אני מוצא את עצמי "פותח שיחה" בתפילת עמידה : בברכת 'רפאנו' בעיניני בריאות , ב- 'שמע קולנו' בעינינים כלליים וכיו"ב . התפילה מתארכת ואני מפסיד באופן כמעט קבוע קדושה ולפעמים גם 'מודים דרבנן' , י"ג מידות וכו' ...

האם לא עדיף לקצר ולשמור את הבקשות לשעת ההתבודדות ? (על צד שאני אצליח בכלל להתבודד באותו יום ...)

תודה   י. ב.

תשובה :

י.ב. שלום ,

1 . המשנה ברורה כותב באור"ח רפ"ח : "אינו אסור שאלת צרכיו אלא כשמבקש על חולי או פרנסה ודומה לו שיש צער   לפניו " . כלומר - יש שאלת צרכיו מותרת כשאין בה צער לפניו . כמו בקשות על התקרבות רוחנית ופתיחת הלב וכו' ... וכתבו הפוסקים שמותר לבקש בשבת על צרה שלא תבוא וכן מותר לבקש שיתן הקב"ה טובה יותר .

יוצא מכאן שיש פתח נרחב להתבודדות בשבת אך יש בה "אווירה אחרת" . כמובן שבשבת ניתן להרחיב יותר את החלק של "ההודאה" והכרת הטוב , בירור הנקודות הטובות , ניגון ושמחה - כל אלה הם חלקים בלתי נפרדים מההתבודדות . 

מסופר על אחד מחסידי ברסלב בדור הקודם שלאחר תפילת שחרית בשבת היה עולה לעזרת נשים ופותח סידור באופן אקראי ומתחיל להתפלל בבכיות נוראיות . כשהעירו לו על כך הוא ענה "זהו עונג השבת שלי" .
יש פירושים שונים למושג "עונג שבת" ... ושיברון לב הוא רגש שיש בו גם מקום לשמחה (ר' שיחות הר"ן מ"ד)

2 . השאלה שלך היא שאלה שנוגעת בעצם בכל מצב בו יש לנו התלבטות בין שתי מצוות שונות .
הכלל העיקרי הנקוט בידנו הוא "שהמרבה והממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים" , כלומר , הבחירה באחת מהמצוות צריכה להיות לצורך עשיית רצון ה' וממילא זוהי הבחירה הנכונה .  ספר "העצות המבוארות" כותב שבמקרה כזה יש לבחור דווקא במצווה הקשה יותר לעשייה , ששם על האדם לשבר את רצונו הוא .  אך מצד שני בהחלט יש גם מקום לנטיית הלב - "הנקודה השייכת לליבו בעת ההיא "(ליקוטי א' ל"ד)

3 . מעיקר הדין אדם המאריך בתפילה אינו מחויב בקדושה והוא עוצר בתפילתו בשעה זו "ושומע כעונה" .
אך מאחר שמדובר כאן המצווה 'דאורייתא' ראוי להשתדללענות עם הציבור , ויש לכך כמה עצות :

- במקום שיש בו מספר מינינים ניתן להתחיל עם מינין אחד ולהצטרף לחזרת הש"ץ במינין אחר .

- יש פוסקים המתירים להתחיל את תפילת העמידה לפני הציבור כדי לסיים יחד עימם .

- ניתן להרחיב את השיחה עם ה' בתחנונים שבסוף התפילה "יהי רצון" , ושם ניתן גם לענות לקדושה וכו' . זוהי העצה הנוחה ביותר .

גם כאן קיים הכלל עליו דיברנו בשאלה הקודמת " המרבה והממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים "
באופן כללי - ע"פ הרמב"ם דווקא השיחה הפרטית של האדם היא התפילה 'דאורייתא' ועל כך כיוונו חז"ל כשאמרו : "אל יעשה תפילתו קבע" .  לכן בוודאי יש מקום לתוספות כאלה גם בתפילת עמידה ולא רק בהתבודדות , בהתבסס על העצות שכתבנו בתחילת התשובה .

בברכה , עמית קדם