שאלה:

הרב שלום,
אני חילוני אחותי דתייה והחבר הכי טוב שלי דתי.
רציתי לדעת כיצד לדעתך ניתן ליישב את הצורך של שני הצדדים, חילוני ודתי לחיים על פי אמונתם, כאשר יש
סתירה ברצון לראות את מוסדות המשפט באופן שונה, אורחות החיים וכדומה. הרצון לכבד איש את השני
אינו פותר את העשייה בכיוונים שונים.
כיצד ניתן לקרב כאשר הבסיס, הרצון והאמונה הינם בכיוונים שונים.
סליחה ששאלתי איננה נוגעת בסוגיות של מעלה - כי אם ברצון להבין את החיים מטה, פשט הלכה למעשה.

תשובה:

שלום,

ברור שכאשר מנהלים קשרי ידידות ואהבה בין בני משפחה ו/או חברים קרובים צריכים לדעת כיצד לעמוד גם
בשינויי דעות ואורח חיים.
כמעט אין בנמצא משפחה או חברים שאין ביניהם הבדלי השקפה, ולעתים ממש שני הידידים הם כשני הפכים
זה לזה במחשבותיהם ואורח חייהם.
רבי נחמן מברסלב כותב בליקוטי מוהר"ן תורה פ': "ידוע שגדול השלום וכו', ומהו השלום? שמחבר שני הפכים".
זהו מבחן השלום, וזוהי הגדרתו האמיתית.

אבל אם נהיה יותר מעשיים, אנחנו יודעים ומכירים מן המציאות שכאשר אחד מהחברים או בני המשפחה
חוזר בתשובה, היחסים עלולים להתקלקל.
במקרים רבים דווקא ה"חוזר בתשובה" הוא האשם, מפני שבוער בו הרצון להחזיר בתשובה את חבריו
ובני משפחתו.
על התורה נאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג' י"ז).  מפני שאינו יודע עדיין איך להתנהג
על פי התורה ודרכי הנועם שלה, הוא עושה טעויות רבות וגורם לריחוק ועגמת נפש.
במקרים אחרים, דווקא חבריו ובני משפחתו של החוזר בתשובה מקוים שע"י יחס תקיף ועימותים תכופים
יצליחו "להציל" אותו מהחזרה בתשובה, והתוצאות זהות למקרה ההפוך.

לכן העצה היא ששני הצדדים יחליטו שהשלום והאהבה חשובים להם מן הויכוח והעימותים.
החוזר בתשובה יקבל יעוץ אמיתי על פי התורה כיצד יש להתנהג, והצד השני יעבוד על עצמו גם הוא להתעלם
מן השוני ולשמר את האהבה והידידות.
החלטה חשובה ויעילה היא להימנע בכל תוקף מדיונים וויכוחים בנושאים שמלהיטים את הרוחות, עד ליום שבו
ירגישו שאפשר לדבר מבלי לריב.

הנסיון מוכיח שניתן בקלות לשמר יחסים בין חברים ובני משפחה במצב כזה לאורך שנים ארוכות.
בהצלחה.

עופר גיסין