מגשים החלומות

כתבה של מאיר עוזיאל שפורסמה בעיתון "הצופה" בתאריך 2008\01\29
על חייו המרתקים וספריו של חבר קהילת "שדה צופים" , נועם איתן . 

נועם איתן חי חיים מרתקים. הוא היה חילוני אבל חזר בתשובה והיום הוא חסיד ברסלב.
הוא התחתן, התגרש, שירת בסיירות המובחרות של צה"ל בתפקידי פיקוד בכירים, חי כשנה על גמל במדבר, נתפס כשחצה ללא אישורים את הגבול לירדן בדרך לסלע האדום וגם הקים חווה, אותה עזב כדי לגור בצריף על חוף הים בתל-אביב .
בימים אלו הוא מוציא ספר שני, שכולו משל על החיים ועל האמונה, וזו הזדמנות לברר איתו האם כל זה היה שווה.
התשובה אגב היא, כן, בטח שכן.

 
עטיפת ספרו הראשון של נועם :"אביעד בן חמוד" - סיפור מסע

אני מחזיק ביד ספר, קטן במספר דפיו, שכותרתו: "המלך והשועל הזהוב".
מיד כאשר מתחילים לקרוא את השורות הראשונות מבינים שהוא מעין אגדה. את הספר מלווים ציורים מעשה ידי הסופר עצמו, נעם איתן.
אלה אינם איורים מושלמים ומקצועיים, אבל מפתיעים ברמת היכולת שלהם, ובעיקר - הם עשויים בביטחון עצמי גדול של הצייר-סופר.
נועם איתן מגיע, על-פי בקשתי, לראיון במערכת העיתון. נכנס ובקושי עובר במסדרון. על כתפו תרמיל ענק, משוכלל ועתיר תאים ורצועות. הוא פורק את התרמיל ויושב מולי.
"האם הספר הוא משל?" אני שואל אותו שאלה די חסרת השראה, שתכליתה רק לגרום לו להתחיל בשיחה.
הוא מתחיל, ובדיבור איטי, שקול ומאורגן היטב, פורש את דבריו. כמעט אין צורך בשאלות נוספות שלי:
"הספר הוא מעשיה, שהיא בעצם משל אשר מכוון למציאות בה אנחנו נמצאים היום. זהו תיאור דרך סיפור, לפי ראייתי את המצב שאותו עברנו והוא מוביל לשני עתידים אפשריים. הספר איננו נבואה, אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה, אבל הוא ניסיון להעביר דבר מה. זה קרה בעקבות שלוש השנים האחרונות בחיי, על רקע כלכלי קשה ופתיחת דרכים אמוניות חדשות".
כשנועם איתן מדבר על פתיחת דרכים חדשות, הוא יודע על מה הוא מדבר. הוא נולד בבית חילוני, חזר בתשובה, ובמהלך דרך חייו חווה חיים מרתקים למדי. כחייל שירת בסיירת שקד עד שהיא פורקה, ולאחר מכן השתלב באחד הצוותים הראשונים של סיירת שלד"ג.
"סיימתי סדיר, ובגלל שבשירות הצבאי המעניין שלי הייתי הרבה בשטח, בעיקר במדבר, חוויתי דברים שבהם רציתי להעמיק", הוא מספר. "זה סוג של דיבור עם השם. לדעתי, לא סתם עם ישראל התגלגל במדבר ולא במקרה ההתגלות היתה במדבר. התחלתי לעבוד מול גששים בדואים. אחר-כך קניתי גמל ממשפחה בדואית בערבה,התארחתי אצלם כשנה, עשיתי מסלולים ארוכים עם הגמל הזה, עד מזרח סיני. כמעט בכל הסיורים הייתי לבד. אני לא יודע להגיד לך בדיוק איזה כלים קיבלתי אז, אבל אין ספק שקיבלתי הרבה כלים להמשך חיי. בסוף השנה הזאת יצאתי עם עוד שלושה חברים לטיול, במרכאות, לפטרה. לסלע האדום.
אני מדבר על תקופה בה עדיין לא היה שלום עם ירדן. למרבה הצרה, יצאנו לדרך בדיוק ביום בו נרצח סאדאת. כל העולם היה בכוננות, רק שאנחנו לא ידענו מזה. "כדי לקצר את הסיפור, אספר שגילו שחדרנו לשטח הירדני. חיפשו אותנו גם בצד הישראלי וגם בצד הירדני. לא מצאו אותנו בהתחלה כי היינו מתורגלים.
  סיפרו השני - "המלך והשועל הזהוב" 

הירדנים הקצו כוחות ענק לחיפוש אחרינו, בסוף הם תפסו אותנו. זה היה כמו לראות סרט שאתה גם משתתף בו. כוחות אדירים של צבא סביבנו. כשבועיים היינו בחקירות בצד הירדני. התגלתה שם חברות אמיצה. התגלתה יכולת לא להוציא מילה מהפה בתנאים קשים מאוד. היה אמון מוחלט של אחד בשני, למרות שהיינו מופרדים. היה לנו אמון מוחלט שאף אחד מאיתנו לא יישבר. זה הוכיח את עצמו. שוחררנו והגענו בחזרה לארץ. חיכינו פה למשפט עוד חודש וחצי. בגלל הערכה לעובדה שלא דיברנו, לא החמירו איתנו ושלחו אותנו הביתה. זאת תמצית של סיפור שמורכב מהמון שניות ודקות, והוא ספר בפני עצמו".

"השטח, המדבר, הוא חלק מן החיים שלי. הבוקר אני לא מגיע מהמדבר אלא מליווי הבת שלי לגיוס. בבוקר, מוקדם יותר, עשיתי מניין ב'מקור ברוך' בקהילה חרדית. שם עשיתי שבת.
אני חלק מהחברים בקהילה של הרב אוּשֶר. שמו ידוע למי שצריך, ואני גם חלק מקהילות רבות אחרות בישראל, הרי כל דבר אצלנו זה קהילה.
הדרך שלי היא דרך של אחדות, ואני מקיים אותה על-ידי כך שאני מחובר למציאויות שונות בישראל בו זמנית".

ש. אתה מגשים את עצמך ?
"כל החיים הגשמתי חלומות של עצמי. אחרי שהגשמתי את חלום הגמל והמדבר, החלום הבא שלי היה להקים חווה. למרות שלא היה לזה שום סיכוי.
ראשית הלכתי לעבוד כשנתיים וחצי בחווה של קצ'ה ברמת הגולן, ביהודיה. קצ'ה הוא מורי ורבי, ואנחנו בקשר עד היום. למדתי להיות בוקר, מגדל בקר.
גרתי בשטח, הייתי אחראי על עדר בשטח.
תוך כדי התקופה הזו פרצה מלחמת לבנון הראשונה, התגייסתי כחייל מילואים. לאחר מכן החלטתי ללכת לקורס קצינים.
הייתי אז בן 24, חזרתי לקבע, והייתי בקורס קציני חי"ר של חצי שנה. גמרתי את הקורס בציון מצטיין.
הייתי כשלוש שנים בקבע, ועד היום אני במילואים".

              נועם וגמל

ש. מה קרה לאחר השחרור מהצבא?
"אחרי שהשתחררתי התחלתי בפעולות במטרה להקים חווה לעצמי.
שנתיים של מאבקים דמיוניים. בדרך נפגשתי עם חבר, יצחק צדק. הכוח של התמימות והאמונה פתח שערים, ואני אומר אמונה למרות שלא הייתי אז חובש כיפה. בסופו של דבר הקמנו את חוות אלה, על גבול חבל לכיש והרי חברון. זו חוות בקר, ואחת החוות הגדולות בארץ.
היום חברי צדק גר שם, אני עזבתי לפני מספר שנים, עם הגירושין שלי. יש לי חלק ביישוב הארץ, רואים את החווה ככתם ירוק בצילום לווין". 
ש. מה פירוש חווה? איזה גודל?
"היו לנו 25,000 דונם. חווה ענקית. הבאנו עדר בקר מתוך הפרות המובחרות בארץ, ולאחר מכן הבאנו בקר בהשתלת עוברים מטקסס.
זה היה פרוייקט שיזמנו עם שר החקלאות הטקסני ומשרד החקלאות הישראלי. היום יש שם גם צאן ופלחה.
החווה היתה כלכלית מהרגע הראשון, בניסי ניסים".
ש. אז אתה לא מצטער שעזבת?
"לא. אני מספר לך זאת כדי שפשוט תבין, שממקום שבו היתה לי אימפריה, היום התרמיל הזה הוא מה שיש לי. אפשר להסתכל בפנים. זה כל הרכוש שלי. זה הפלוס. המינוס הוא בבנק.
הייתי בחווה כעשר שנים. זה היה איזור שהמדינה כמעט נואשה ממנו. זה היה שטח שהיה מאוכלס במאה אלף ראשי צאן ובקר של פולשים. חלק בהיתר וחלק בלי היתר, אבל הוא לא היה בידיים יהודיות. באו שתי משפחות, שני אנשים, ושינו
הכל. 
   חוות הבקר "אלה" בשנתה הראשונה

לא באנו בכוונה לגרש אלא בכוונה להקים דבר חדש. על-ידי זה שהקמנו חווה עם עדר בקר שלנו שתפס את השטח, הפולשים פשוט לא היו שם. 
הייתי בחווה עשר שנים, תקופה ארוכה. ואז, הגירושין שלי ועזיבת החווה היו כרוכים ביחד.
ממצב כלכלי טוב, משפחתיות הדוקה וגידול הילדים עברתי למצב של מאבק. כל דבר הוא מאבק. להתפרנס, לראות את הילדים".
ש. כמה ילדים?
"ארבעה. שתי בנות ושני בנים: מעין, טל, יותם ויפתח..

עם חלוף הזמן הגעתי לתל-אביב. חשבתי לעצמי שדווקא שם אמצא מרחב, וחיפשתי בית ליד הים. מצאתי צריף משנות העשרים ליד הים, גרתי שם שנתיים. התחברתי חזק לים. אני גם שייט מוסמך היום, על כמה סוגי סירות.
תל-אביב בשבילי זה בעיקר הים.
ואז התחילה שרשרת של פרוייקטים ביחד עם רפא"ל בתחומים טכנולוגיים שקשורים לשטח, תחום שהתמחיתי בו. הפרוייקטים האלה שוב ייצבו אותי כלכלית, ואפשר להגיד שגם תרמו למדינה משהו. במקביל השתתפתי גם בקבוצת תיאטרון, תיאטרון תמונע. והנה, לפני כשלוש שנים היתה סדרה של פרוייקטים, בארץ ובהודו, שסוכמו ופתאום בוטלו ממש ברגע האחרון".
ש. החיים שלך הם שלל אירועים מסעירים בלתי פוסקים. בן כמה אתה היום?
"בן 48. חייתי כבר חיים שנראים כמו מאות שנים".

ש. יש דבר שחסר לי בכל תיאור החיים שלך. אמרת קודם "הייתי בלי כיפה באותה תקופה". פירוש שלא גדלת בבית דתי?
"הבית לא היה דתי. ממש לא. את הכיפה שמתי רק כשהגעתי לתל-אביב"
"קודם כל, עוד כשהמצב הכלכלי שלי היה טוב והצלחתי בכל, הרגשתי שיש לי צורך למלא איזה חוסר. העולם הרוחני היה קרוב אלי מילדות. היה לי איזה דיבור עם השם.
הבית של הוריי לא היה דתי, למרות זה, משום מה כילד שמרתי כשרות ברמה בסיסית וצמתי ביום כיפור". 
ש.  כשהיית נשוי, אשתך היתה דתיה.?
"לא. גרושתי שתחיה אשה טובה ורבת מעלות אבל לא דתיה. אני נוגע בכל זה בקצה המזלג. כיום אני נמצא בחברה מורכבת מאוד. חלק גדול ממנה חסידי חרדי, חלק מחובר ליש"ע ואני פעיל ביש"ע בתחום החינוך.
בתל-אביב התחברתי לקהילה של הרב אוירבך. הוא למעשה הרב שלי כשיש לי שאלות. כששואלים אותי איזה קהילה ואיזה חסידות אני אומר: יהודים".
ובכל זאת. את הבסיס קיבלתי אצל הרב אוירבך. ההמשך היה עם החברים של רב אושר.
אני מחובר היום לחברים בשתי הקהילות ושייך גם ל'שדה צופים', קהילה של ברסלב, הרב ניצני. אני מציע שתיכנס לאתר שלהם ותראה.

כמו שאמרתי קודם, שלושה פרוייקטים שהיו ממש על סף התחלה התבטלו לי פתאום. אנחנו אומרים נס כאשר משהו מתרחש יש מאין, אבל גם כאשר נוצר אין מיש זה נס.
פתאום נסגרו לי כל הדלתות. נגמר לי הכסף. נפרדתי מהדירה, חזרתי לשטח. קרוב לשנה גרתי במעיין ליד ירושלים. דרך השטח הכרתי חבר יקר, אדם מהקהילה של רב אושר, עברתי להתגורר בביתו, והבנתי שהקהילה הזו היא מקום לימוד בשבילי, מאז אני מחובר אליהם מאוד חזק.
החברים של הרב אושר זו קהילה לא במובן של מקום מגורים אלא של איזו שהיא דרך של אחדות ואמת, והרבה עשיית חסד.
"כך או אחרת, התחילו שנתיים קשות כלכלית.
חבר אמר לי הסיכוי שלי לצאת מזה הוא אפס. לא כל-כך נבהלתי, כי נתנו לי קודם חצי אחוז סיכוי להצליח להקים את החווה.
מצאתי את עצמי במצב שבו כל הבית שלי נמצא בתרמיל הזה שאתה רואה. זה תיק מאוד מסודר, יש בו הרבה תאים, כמו שאתה רואה.
מסודרים בו בגדים, מחשב נייד, ציוד אלקטרוני שאני צריך, ספרי קודש, כלי ציור. זה מביא את התרמיל למשקל מאוד גבוה, וככה מאפשר לי לשמור על כושר.
זהו, הגענו עד היום".

ש. בין כל גלגוליך, הכרת זרמים רבים בחברה הישראלית. איך התרשמת?
"הכרתי הרבה מציאויות בחברה הישראלית, ובצבא הכרתי עוד מציאות. את המלחמה האחרונה, כפי שהיא מובנת לי, צפיתי מראש. לא לבד צפיתי אותה, והיא כואבת לי מאוד.
בכל הגלגולים שעברתי זכיתי להכיר הכל. הצבא איננו ישות נפרדת מכל דבר אחר שקורא אצלנו".
בשלב זה נעם איתן מפסיק ואומר: "אני הולך להביא לעצמי כוס מים, בחיים לא דיברתי כל-כך הרבה".
כשהוא חוזר לחדר הישיבות של המערכת, בו אנחנו יושבים, הוא מבקש לומר דבר שחשוב לו, ולדבריו גם מופיע בעקיפין בספר:
"כולם בארץ מסתובבים עם עננה מעל הראש. לא ברור לאן הספינה הזאת שטה.
             "גשר צר מאד" 

אני חווה הרבה אנשים טובים, ואני חווה הרבה פיצולים, ופיצולי פיצולים.
כל אחד מחזיק אמת משלו, שהיא אמת מובנת. אין מה להתווכח איתו. הרצונות לא מחוברים ויש תהליך של פירוד. ליותר ויותר אנשים יש דרכונים זרים.
החיים פה מתנהלים כמו לפני מלחמת העולם השניה. אנשים לא האמינו שיכול להיות חורבן, כי הכל קשיח והכל מציאות.
אני רואה שאנחנו במצב של סכנה, ואת כל הבעיות מולנו אני רואה כשיקוף של המצב הפנימי שלנו.
לכן ההתעסקות בשאלה איך לפתור את הבעיות החיצוניות לא תוביל לשום תכלית. יצוצו בעיות אחרות.
מכיוון שהסכנה קיומית, אף אחד לא יצליח לשכנע אף אחד שהוא טועה בדרך שלו.
"עם זאת, צריך בכל זאת ליצור אחדות בדברים הבסיסיים. אחדות פנימית, ולא רק מול אויבים חיצוניים ולא רק בשעת סכנה. זה יהיה אז מאוחר מדי. מה שליכד אותנו עד עכשיו כבר לא מספיק. אתה יכול לראות את הביטוי בשטח במלחמה האחרונה. ככל שיהיו פחות מתגייסים לצבא ופחות אחדות על המטרות, יהיה פשוט פחות רצון להלחם. פחות רוח לחימה. זה הביטוי הקיצוני בשטח, אחרי זה יוכלו להקים הרבה וועדות חקירה. אבל אני רואה את הבסיס בתיקון פנימי".

ש. כשאתה אומר תיקון פנימי אתה מתכוון לחזרה בתשובה?
"לא. אני עצמי מאמין בשם ובמשה עבדו. בצורה הכי פשוטה, אני יהודי שמתנהג על פי שולחן ערוך. אבל בעניין השינוי הפנימי אתן לך דוגמה. אחרי הפינוי מגוש קטיף החרדים היו בטוחים שכל הדתיים הלאומיים יהפכו לחרדים. זה לא קרה. חסרה דרך אמונית שפעם היתה מרכז העם היהודי והיום היא איננה.
היא לא מאפשרת ליהודי חילוני ללכת בדרך אבותיו. אין היום דרך אמצע שתקרב יהודי כזה, אין דרך שתתאים ליהודי החילוני.
בסופו של דבר אני מקווה לראות את כולנו חיים על פי התורה בארץ ישראל. כרגע אין לי מושג איך להשיג את זה, אבל זו האפשרות היחידה היום ליצירת אחדות שבעזרתה אנחנו בכלל נשרוד פה.
בלי האחדות הזאת יש סכנה שהצבא, שיש בו אנשים מצויינים, 
                   "הכפר"                        יגיע לסף קריסה. אין שום סיבה שמיעוט של אנשים ימצא את עצמו בשדה הקרב
                                                     ומאחוריו אנשים שלא נותנים את החלק שלהם

ש. הזכרת שהספר שלך עוסק בכל הדברים האלו, שחשובים לך כל-כך. איך בכלל הגעת לכתיבת הספר?
"יום אחד הגיע אלי חבר שלי ואמר: 'פנה אלי רב ושאל אותי אם אני מכיר מישהו שיכול להביא אליו שועל חי'.
למה שועל חי? כתוב במסכת ברכות כי שן של שועל חי מקיצה נרדמים ומרדימה ערים.
היה מישהו בבית חולים במצב של חוסר הכרה, קומה, והרב רצה שן של שועל חי. קיבלתי הבטחה שדבר רע לא יאונה לשועל, ושמחתי לחזור לשטח לכמה ימים. אחרי שלושה ימים ושלושה לילות היה לי שועל בידיים, מתוק ונחמד. אז התחיל דין ודברים עם אותו אדם.
פתאום הסתבר שהוא רצה משהו אחר, אולי לפגוע בשועל, לעקור לו את השן, או אולי להרדים אותו. בסופו של דבר לקחתי את השועל והחזרתי אותו לשטח.
"לא ידעתי מה הסיפור הזה בא לסמל. באמונה שלי כל דבר בחיים הוא דיבור של השם אלינו. עברו כמה חודשים ופתאום בא לי השלד של הסיפור שעל פיו נכתב לבסוף הספר". 

ש. זה איננו הספר הראשון שלך, כתבת גם ספר לילדים על גמל ושמו אביעד.
"נכון, מסע רב תקלות הפך לספר יום אחד נפגשתי עם איש ושמו אייל, והראיתי לו את ספר הילדים שלי, שאז היה ממש חדש.
ספר שנקרא "אביעד בן חמוד – סיפור מסע". זה סיפורו של מסע על גבי גמל.
הספר גם הכיל חוויות ממסע מלא תקלות ובו ליוותי צוות של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק מגזין" בנגב. מזה נולד הספר הזה לילדים שהוא בעל מסר אמוני בסיסי ופשוט, ומביא את ההוויה של המדבר והמסע.
"הגעתי לאיש הזה חסר פרוטה. היה לי רק כסף לכרטיס אוטובוס, ואת הספר הזה. הקדשתי את הספר לבת שלו והתכוונתי להעניק לה אותו במתנה, אך הוא אמר: 'לא, אני אקנה ממך את הספר'. מאוד שמחתי, כי הרכוש שלי עלה מחמישה שקלים לחמישים שקלים  ...
  מתוך הספר "המלך והשועל הזהוב"

הראיתי לו את ראשי הפרקים לסיפור הבא, שהיה כתוב על בלוק צהוב. הוא קרא ואמר לי: 'אני מממן לך את הספר הזה'.
זה הספר 'המלך והשועל הזהוב'. הוא אכן נתן לי מיד מקדמה לדפוס, ועמד בדיבורו עד תום ההדפסה והכריכה. כך יצא הספר לאור.
בדרך "מקרה" התחברתי גם לקהילה של שדה צופים, של הרב ניצני, ולהוצאת הספרים של מכון אב"ן שתיה, זו ההוצאה שהוציאה לאור את הספר והוא נמכר גם באתר שלה (evenshtia.com). .
הספר "המלך והשועל הזהוב" הינו מעשייה המכוונת הן למצב הפנימי של כל אחד ואחד והן מבט על מצב עכשווי של עמנו , כאן ועכשיו, עם עתיד אפשרי ומתן תקווה לישועה.
הוא מלווה ציורים משלימים ונטוע עמוק במקורות גלויים וניסתרים.