יציאת מצרים – בית ספר לאמונה / הרב יוסף לוי

בהיסטוריה של העבודה הזרה מאז תחילתה , אנו מבחינים בשלוש טענות כפירה עיקריות :
א. הכופרים במציאות הבורא ובמעשה בראשית שהם עיקרי האמונה, וטוענים כי העולם קדמון.
ב. המודים במציאותו של הבורא, אך שוללים את ידיעתו במתרחש בעולם באמרם "איכה ידע אל ויש דעה בעליו" (תהילים ע"ג יא')
ג. מודים בידיעתו אך שוללים את השגחתו על הנעשה בעולם. ומתייחסים לאדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו "עזב ה' את הארץ" . (יחזקאל ח' יב')
מצריים שהיתה ערש התרבות של המזרח הקדום לא היתה יוצאת דופן בדעותיה הכפרניות ותעיד על כך האמירה הנחרצת של פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה' ב')
כל מהלך האירועים החל מהודעת הכפירה השחצנית של פרעה כשאמר "לא ידעתי את ה'", ועד קריעת ים סוף ויציאת מצרים. מסתובבת על ציר ההוכחה מחד, ובסתירת הדעות הכפרניות מאידך, כפי שבאו לידי ביטוי בשלש הדרכים שהבאנו לעיל , כאשר מצרים היא הסמל לכפירה.

תחילת התהליך – רצון ה' בתשובת החוטאים :
כשהקב"ה אומר למשה "ואני אקשה את לב פרעה" נדמה לנו במבט ראשון כי מדובר ב"תרגיל" של כיפוף ידים כביכול
אך למרבית הפלא אנו מוצאים הסבר אחר בדברי ה"ספורנו" לדבריו האותות והמופתים אשר עשה ה' למצרים , באו כדי להחזיר את פרעה ועמו בתשובה.
"ואני אקשה"- הנה בהיות האל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם, כאמרו - "חי אני נאם ה', אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה" . (יחזקאל לג' יא' )
אמר [=רצה] שירבה [=להרבות] את אותותיו ואת מופתיו , וזה להשיב את המצרים בתשובה , בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים ,[=באמצעות המופתים] כאמרו "בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כחי" (שמות ט' טז')
במקביל לדעתו רצה ה' גם לחנך את בני ישראל בעיקרי האמונה בה' על ידי הצגת הניסים הללו שבאו לידי ביטוי במכות מצרים .
"ועם זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו, כאמרו "...למען שיתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך אל אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' ". (שמות י' א' )

הכבדת לבו של פרעה לא היתה שלילת הבחירה אלא אמצעי להביאו להכרה בה' :
אין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל , בגלל הלחץ על הכלכלה המצרית ועל מהלך החיים התקין שם .
לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך, שיתנחם מהיות מורד , אך לא כהכרת הבורא וחזרה מעבודת האלילים שהיו שקועים בה ,
אף על פי שהכיר גדלו וטובו , אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות.
כמו שהגידו עבדיו באמרם "הטרם תדע כי אבדה מצרים".
וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע.
המערכה סביב יציאת מצרים היתה כאמור סתירת הכפירה מחד וחיזוק האמונה מאידך כאשר הכוונה היתה לבטל את שלשת הדעות הכוזבות של הכופרים בה' ובהנהגתו ובהשגחתו הפרטית המתמידה. דברי הרמב"ן .

הניסים הם סתירה לכל שלשת הטענות שהובאו לעיל :
וכאשר ירצה האלהים בעדה [=בעם] או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם,
א. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו
ב. ויודע ומשגיח
ג. ויכול.

עשיית האותות על ידי מאמר נביא מהוה אישור למציאות הנבואה בכלל שהיא היסוד לאמיתות התורה
וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה [=פועל יוצא מאמירה מוקדמת] מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה,
והיא - כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:
ולכן יאמר הכתוב במופתים :
א. "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח' יח') - להורות על ההשגחה, [=המתמדת] כי לא עזב אותה למקרים [=למקריות בלתי נשלטת] כדעתם.
ב. ואמר "למען תדע כי לה' הארץ" (שמות ט' כט') - להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין [=מחדש יש מאין , ולא מחומר קדמון כל שהוא].
ג. ואמר "כי הפעם הזאת אני אשלח את כל מפתי אל לבך ובעמך בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שמות ט' יד') -
להורות על היכולת , שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו [=אין שום כח בעולם המסוגל למנעו מלעשות רצונו].
כי בכל זה היו המצריים מכחישים [=כופרים] או מסתפקים [=מסופקים]

אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה:
הסיבה להזכרת יציאת מצרים בהרבה מצוות שלכאורה אין להם שייכות ליציאת מצרים השרשת יסודות האמונה שבאו לידי ביטוי בתהליך יציאת מצרים
ובעבור כי והקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר,
יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון.
והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת [=עונש חמור] באכילת חמץ ובעזיבת הפסח
אזהרה למי שלא יקריב את קרבן הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים" (במדבר ט יג),
והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ובין עינינו,
ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זאת בפינו בבקר ובערב . 
כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא נילמד ממה שכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", (דברים טז' ג')
ושנעשה סוכה בכל שנה , וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות שהן זכר ליציאת מצרים.
והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים.

מכל האמור לעיל ברור כי סיפור יציאת מצרים מהוה עבור כל מי שעיניו בראשו מקור לחשיבה שתביא אותו (אם האמת נר לדרכו) להכרה בשליטתו המוחלטת של הקדוש ברוך הוא בבריאה .
שהוא הציר שעליו סובבת האמונה היהודית .

*דברי הרמב"ן ורבינו "הספורנו" - מחשובי מפרשי התנ"ך הראשונים .