בדרך ההתנהלות הטבעית קשה לנו להבין אדם הפועל ממניע השונה משלנו ובדרך כלל נפרש מעשיו על פי תכונותינו ומידותנו שלנו.
וכך אנו מסתובבים בעולם בהתנהלות אשר ברובה אינה מודעת, מודדים ומעריכים את הסובבים אותנו בכלים מוגבלים, שופטים, דנים, מקטלגים ומסדרים בתוך משבצות.
חושדים אנו באינטרסים חבויים בחוסר נקיון כפיים והכל מבוסס על אותה השלכה מוטעית של עולמנו הפנימי על המציאות החיצונית.
תנועה בדרך אחרת דורשת מאיתנו עצירה מההתנהלות השוטפת,  יותר דיוק, יותר ישוב הדעת ויותר מודעות לתהליכינו הפנימיים.
שינוי מדרך טבעית זו ידרוש מאיתנו מאמץ והשקעה אך יכולים להביא אותנו להיכרות חדשה ומורחבת עם הסובבים אותנו ועם העולם.
טעויות הפרשנות וההערכה אותם אנו עושים עם הסובבים אותנו הינן לרב טעויות קטנות יחסית, שכן האנשים עמם אנו חיים קרובים הם לדרך חיינו ומונעים על פי רב באינטרסים ומהלכי מחשבה הקרובים לשלנו.
אך כאשר אנו באים ומתקרבים אל הצדיקים האמיתיים ובפרט אל "הצדיק" , דרך התנהלות שכזו יכולה להיות הרסנית.
שכן, הדמיון בין הצדיק ובינינו הוא דמיון רחוק.
טעות רווחת היא - לייחס לצדיק מידות ותכונות המצומצמות ורחוקות מכפי שהן באמת,  טעות זו כיולה לגרום לנו לאשליית ניכור וניתוק, כאשר נסטה מן הדרך, בחושבנו שהצדיק אינו יכול להבין את מצבנו ואינו יכול להמשיך ולעזור במקום בו אנו נמצאי. שכן לעולם לא הכרנו אדם היכול להבין לליבינו.
כל התיחסותינו אל הצדיק תהיה מבוססת על גדולה בה פגשנו בחיינו ואותה חווינו וממנה התפעלנו,
אין לנו כלים זמינים בנפש לתאר ולדמיין דבר אותו מעולם לא פגשנו. כאשר עלינו לדעת כי הצדיק  עניינו ומקומו אחר ושונה לאין תכלית.
טעות נוספת וקשה יותר היא לייחס לצדיק אינטרסים חשוכים של תאוות, כבוד ושררה, ובכך למעט את מעלתו, טהרתו ואהבתו ובעיקר את חשיבות שליחותו להאיר בבני העולם דעת ואמת.
השלכה  זו  יוצרת ריחוק מהכח אותו קיבל הצדיק מבורא עולם להאיר ולעורר את ליבנו. 
הבנה כי הצדיק חלילה פועל מגאווה או כבוד מנתקים אותנו מאמצעי חיוני אותו נטע הבורא במציאות העולם בכדי לאפשר את הארת החכמה והאמת במקומות הרחוקים. כיצד ניתן לצאת ממצרים ללא משה ? כיצד מקבלים תורה ללא משה ? כיצד מבקשים סליחה לאחר חטא העגל בלעדיו ? 

בפרשת השבוע , "פרשת קרח", חולק קרח על משה ואהרן ומאשים אותם בהתנשאות על העם.
טענתו  של קורח - מדוע לקחו הם לעצמם את המלכות והכהונה.
משה מנסה להסביר לקרח שהכהונה והמלכות להם זכו אינו מצד רצונם האנוכי אלא מצד הרצון האלוקי.
דבריו נופלות על אוזניים ערלות המסרבות לשמוע ולהבין שהצדיק פועל ממקום שונה בתכלית השינוי וכל רצונו הפנימי והחיצוני הינו לתת ולא לקחת.
אך קרח בשלו, ממשיך באותה טעות אומללה בהבנתו את המציאות ובהשלכתו את רצונותיו הנמוכים,

לקחת כבוד ושררה על בחיריו של הבורא.
וזהו שכתוב "ויקח קרח", שרצה לקחת לעצמו ובזה בדיוק גם האשים.